בכתבה שפורסמה השבוע במוסף ידיעות אחרונות "7 ימים" כתב יאיר לפיד שתפקידו האמיתי של המורה הוא להיות "מדליק פנסים" שמצית אצל הלומד את זיק הסקרנות הראשוני. כשקראתי משפט זה בכתבה, עצרתי רגע וחשבתי על משמעות המשפט וכמה שהוא נכון.
תפקיד המורה השתנה בשנים האחרונות מקצה לקצה והמורה של היום הוא לא המורה של פעם. המורה של פעם לימד מידע, המורה של היום צריך לכוון לידע, לתת ללומדים להתמודד עם בעיות שיובילו אותו לידע, לגרות את הלומד ולעורר אותו לשאול שאלות וכל זה בהחלט מתאים למה שאני משתדלת לעשות כל שנה בעת כתיבת תוכניות עבודה עם מורים.
בתחום המדע הידע הוא רב, המורה לא יכול רק לבוא ולשפוך את הידע ללומד, הוא צריך לגרום ללומד לרצות ללמוד את הידע. בזכות האמצעים הטכנולוגים הרבים שקיימים לרשות המורה הוא יכול לעשות זאת בקלות רבה, הוא יכול ליצור משימות ופעילויות ללומדים שיסקרנו ויגרו אותם, והם ירצו לדעת יותר בכל נושא.
לעיתים הקושי שעומד בפני המורים הוא המכשור הטכנולוגי החסר בבתי הספר, אך מורים שאפתניים ויצירתיים מצליחים לעלות על מכשול זה ולהביא את החדשנות הפדגוגית לכיתה.
המורה כיום צריך לשים לב לייחודיות ולשנות של כל לומד, צריך לתכנון משימות שונות המתאימות לקשת רחבה של לומדים, השונים אחד מן השני ויושבים יחד בכיתה. 36 ילדים בממוצע לומדים יחדיו. למורה קשה להגיע ולקדם את הייחודיות של כל לומד ולומד ובעזרת האמצעים הטכנולוגים הוא יכול לבצע מעקב רציף אחר כל לומד ולראות את התקדמותו. כמו כן המורה צריך לתכנן משימות המותאמות לכל שבעת האינטלגנציות בתיאוריה של דה בונו, כל לומד התחבר לאינטלגנציה הייחודית שבו ויפתח אותה. גילה לוי עצמון, חברתי ללימודים תיארה את השונות בין הלומדים בפוסט שכתבה: "אין דבר כזה ממוצע" ואני ממש מסכימה איתה. מערכת החינוך של היום לא רואה את היחודיות של כל לומד ואת השונות הבין אישית אלא דורשת הישגים אותם היא מכמתת למספרים וגרפים ונתונים שרוצים להציג.
כדי שייחודיות כל לומד תתבטא, כדי שנוכל ללמד ילדים בהנאה וסקרנות בארץ, אני מתחברת מאוד למה שכתב יאיר לפיד במאמרו: מערכת החינוך שלנו חייבת לעבור שינוי משמעותי. שינוי מן היסוד.
קישור לפוסט של גילה לוי עצמון:
http://gilaleviatzmon.blogspot.com/2011/08/blog-post_13.html
ילדי עולים בעוד ארבעה ימים לכיתה א' ויסיימו את לימודיהם ב 2024, נראה מוזר אך ההיערכות לפתיחת השנה זהה לזו שאני חוויתי לפני עשרים שנה: תיק גדול, המון ספרים ומחברות...
שלא כמו בדרום קוריאה...
מקווה מאוד שהם יחוו שינוי בדרכי ההוראה-למידה והערכה עד סוף לימודיהם ושכל אחד יפתח במהלך מסלול לימודיו את הייחודיות שלו,
מאחלת להם המון הצלחה!
תפקיד המורה השתנה בשנים האחרונות מקצה לקצה והמורה של היום הוא לא המורה של פעם. המורה של פעם לימד מידע, המורה של היום צריך לכוון לידע, לתת ללומדים להתמודד עם בעיות שיובילו אותו לידע, לגרות את הלומד ולעורר אותו לשאול שאלות וכל זה בהחלט מתאים למה שאני משתדלת לעשות כל שנה בעת כתיבת תוכניות עבודה עם מורים.
בתחום המדע הידע הוא רב, המורה לא יכול רק לבוא ולשפוך את הידע ללומד, הוא צריך לגרום ללומד לרצות ללמוד את הידע. בזכות האמצעים הטכנולוגים הרבים שקיימים לרשות המורה הוא יכול לעשות זאת בקלות רבה, הוא יכול ליצור משימות ופעילויות ללומדים שיסקרנו ויגרו אותם, והם ירצו לדעת יותר בכל נושא.
לעיתים הקושי שעומד בפני המורים הוא המכשור הטכנולוגי החסר בבתי הספר, אך מורים שאפתניים ויצירתיים מצליחים לעלות על מכשול זה ולהביא את החדשנות הפדגוגית לכיתה.
המורה כיום צריך לשים לב לייחודיות ולשנות של כל לומד, צריך לתכנון משימות שונות המתאימות לקשת רחבה של לומדים, השונים אחד מן השני ויושבים יחד בכיתה. 36 ילדים בממוצע לומדים יחדיו. למורה קשה להגיע ולקדם את הייחודיות של כל לומד ולומד ובעזרת האמצעים הטכנולוגים הוא יכול לבצע מעקב רציף אחר כל לומד ולראות את התקדמותו. כמו כן המורה צריך לתכנן משימות המותאמות לכל שבעת האינטלגנציות בתיאוריה של דה בונו, כל לומד התחבר לאינטלגנציה הייחודית שבו ויפתח אותה. גילה לוי עצמון, חברתי ללימודים תיארה את השונות בין הלומדים בפוסט שכתבה: "אין דבר כזה ממוצע" ואני ממש מסכימה איתה. מערכת החינוך של היום לא רואה את היחודיות של כל לומד ואת השונות הבין אישית אלא דורשת הישגים אותם היא מכמתת למספרים וגרפים ונתונים שרוצים להציג.
כדי שייחודיות כל לומד תתבטא, כדי שנוכל ללמד ילדים בהנאה וסקרנות בארץ, אני מתחברת מאוד למה שכתב יאיר לפיד במאמרו: מערכת החינוך שלנו חייבת לעבור שינוי משמעותי. שינוי מן היסוד.
קישור לפוסט של גילה לוי עצמון:
http://gilaleviatzmon.blogspot.com/2011/08/blog-post_13.html
ילדי עולים בעוד ארבעה ימים לכיתה א' ויסיימו את לימודיהם ב 2024, נראה מוזר אך ההיערכות לפתיחת השנה זהה לזו שאני חוויתי לפני עשרים שנה: תיק גדול, המון ספרים ומחברות...
שלא כמו בדרום קוריאה...
מקווה מאוד שהם יחוו שינוי בדרכי ההוראה-למידה והערכה עד סוף לימודיהם ושכל אחד יפתח במהלך מסלול לימודיו את הייחודיות שלו,
מאחלת להם המון הצלחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה