השבוע ילדיי סיימו את גן החובה ורשמתי אותם לכיתה א'.
לפני כשבועיים, בהתרגשות עצומה, התיישבתי עם ילדיי מול מסך המחשב וביצעתי רישום לכיתה א'.
בעזרת הטכנולוגיה מבצעים כיום משימות שבעבר עשו באגף החינוך העירוני וכך אפשר לחסוך בכוח אדם.
הרישום מתבצע במהרה ומקבלים תשובות לאחר כמה שבועות לכתובת המייל הפרטית.
מדובר בשימוש בטכנולוגיה להודעה כה חשובה ואישית.
עד היום אני זוכרת את אימי מראה לי את המכתב שקיבלתי בדואר מהעיריה שהתקבלתי לכיתה א', בבית ספר ממלכתי "הדרים" בראשון לציון. אני זוכרת את ההתרגשות בסיטואציה עד היום, איך המכתב נראה אני לא זוכרת, אך אמי שמרה לי אותו והיום הוא חלק מאלבום התמונות שלי מתקופת ילדותי.
ילדיי לא קיבלו מכתב בדואר, אלא מסמך רשמי שהם רשומים לבית הספר הצומח בשכונת מגורינו.
יש לציין שלא חשתי שום התלהבות באותו הרגע שפתחתי את המייל וראיתי את תשובת העיריה. קראתי לילדי לראות את המסמך שקיבלתי במחשב,זה העלה חיוך אצל ביתי ובני רק אמר: "בסדר".
הדפסתי למזכרת את המסמכים והכנסתי אותם לאלבום התמונות, אך זה גרם לי לחשוב האם זה שכל עולמנו הפך לדיגטאלי גרם לכך שהרבה מהזכרונות שהיו לנו ולהורינו בעבר נעלמו?
כל ההודעות החשובות שקיבלנו בעבר בדואר, כמו לדוגמא המכתב הראשון המודיע על קבלתנו לגן החובה, לכיתה א', למגמות שרצינו בתיכון, לצו הראשון, לאוניברסיטה, הזמנה לחתונה, ברית/ה או בר מצווה, נעשות במקרים רבים כיום דרך רשת האינטרנט.
למה זה גורם אצלנו?, האם התחושות שאנו חשים שמקבלים מייל שהתקבלנו ללהקה צבאית תהיה זהה אם נקבל את אותה ההודעה בדואר, בתוך מעטפה סגורה שעלינו לפתוח?
לדעתי, קבלת מעטפה סגורה עם הודעה מרגשת, לה חיכיתי לא מעט זמן, הינה חלק בלתי נפרד מהזיכרון של אותו אירוע והיא מלווה ברגשות רבים. הקלות של השימוש ברשת האינטרנט במקרים שציינתי, גורמת לאירוע לאבד מהרגש ומהזכרון המלווים לו.
לפני כמה שבועות הופיעה לי בפייסבוק הודעה על בריתה של קרובת משפחה קרובה. בהודעה תיארו פרטים על התינוקת הרכה שנולדה ושיחגגו לה בריתה בתאריך כלשהו וציינו את מקום האירוע. כשראיתי הודעה זו לא האמנתי למראה עיני, הרי זהו רגע כה חשוב ולא טרחו להודיע לנו בשיחת טלפון על הלידה, שלום האם, ופרטים על האירוע. בתחילה חשתי כעס רב אך הבנתי שזהו כנראה עולמנו כיום, הכל דיגיטאלי ברשת האינטרנט וכנראה שאני קצת מיושנת, אך חסר לי הרגש שמלווה בהודעה על אירוע מרגש כל כך, כמו בימים ההם...
אשמח לשמוע את תגובת הקוראים פוסט זה בענין.
לפני כשבועיים, בהתרגשות עצומה, התיישבתי עם ילדיי מול מסך המחשב וביצעתי רישום לכיתה א'.
בעזרת הטכנולוגיה מבצעים כיום משימות שבעבר עשו באגף החינוך העירוני וכך אפשר לחסוך בכוח אדם.
הרישום מתבצע במהרה ומקבלים תשובות לאחר כמה שבועות לכתובת המייל הפרטית.
מדובר בשימוש בטכנולוגיה להודעה כה חשובה ואישית.
עד היום אני זוכרת את אימי מראה לי את המכתב שקיבלתי בדואר מהעיריה שהתקבלתי לכיתה א', בבית ספר ממלכתי "הדרים" בראשון לציון. אני זוכרת את ההתרגשות בסיטואציה עד היום, איך המכתב נראה אני לא זוכרת, אך אמי שמרה לי אותו והיום הוא חלק מאלבום התמונות שלי מתקופת ילדותי.
ילדיי לא קיבלו מכתב בדואר, אלא מסמך רשמי שהם רשומים לבית הספר הצומח בשכונת מגורינו.
יש לציין שלא חשתי שום התלהבות באותו הרגע שפתחתי את המייל וראיתי את תשובת העיריה. קראתי לילדי לראות את המסמך שקיבלתי במחשב,זה העלה חיוך אצל ביתי ובני רק אמר: "בסדר".
הדפסתי למזכרת את המסמכים והכנסתי אותם לאלבום התמונות, אך זה גרם לי לחשוב האם זה שכל עולמנו הפך לדיגטאלי גרם לכך שהרבה מהזכרונות שהיו לנו ולהורינו בעבר נעלמו?
כל ההודעות החשובות שקיבלנו בעבר בדואר, כמו לדוגמא המכתב הראשון המודיע על קבלתנו לגן החובה, לכיתה א', למגמות שרצינו בתיכון, לצו הראשון, לאוניברסיטה, הזמנה לחתונה, ברית/ה או בר מצווה, נעשות במקרים רבים כיום דרך רשת האינטרנט.
למה זה גורם אצלנו?, האם התחושות שאנו חשים שמקבלים מייל שהתקבלנו ללהקה צבאית תהיה זהה אם נקבל את אותה ההודעה בדואר, בתוך מעטפה סגורה שעלינו לפתוח?
לדעתי, קבלת מעטפה סגורה עם הודעה מרגשת, לה חיכיתי לא מעט זמן, הינה חלק בלתי נפרד מהזיכרון של אותו אירוע והיא מלווה ברגשות רבים. הקלות של השימוש ברשת האינטרנט במקרים שציינתי, גורמת לאירוע לאבד מהרגש ומהזכרון המלווים לו.
לפני כמה שבועות הופיעה לי בפייסבוק הודעה על בריתה של קרובת משפחה קרובה. בהודעה תיארו פרטים על התינוקת הרכה שנולדה ושיחגגו לה בריתה בתאריך כלשהו וציינו את מקום האירוע. כשראיתי הודעה זו לא האמנתי למראה עיני, הרי זהו רגע כה חשוב ולא טרחו להודיע לנו בשיחת טלפון על הלידה, שלום האם, ופרטים על האירוע. בתחילה חשתי כעס רב אך הבנתי שזהו כנראה עולמנו כיום, הכל דיגיטאלי ברשת האינטרנט וכנראה שאני קצת מיושנת, אך חסר לי הרגש שמלווה בהודעה על אירוע מרגש כל כך, כמו בימים ההם...
אשמח לשמוע את תגובת הקוראים פוסט זה בענין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה